כשהגוף מדליק נורה אדומה: על הדאגה הקיומית שמתעוררת במצב חירום רפואי
יש רגעים שבהם החיים עוצרים. לא במובן המטאפורי, אלא ממש. הגוף מאותת באור אדום, תחושת חירום משתלטת על המרחב, והמציאות מתכווצת לנקודה אחת – כאן, עכשיו, האם הכול יהיה בסדר. אירועים רפואיים פתאומיים כמו התקף לב, עילפון, כאב חד, קוצר נשימה או אפילו בשורה קשה מרופא – עלולים להצית בתוכנו סערה לא רק פיזית אלא גם נפשית עמוקה. אלו רגעים שמנערים את תחושת הוודאות, ומעלים שאלה שהייתה שם תמיד, אך לרוב נדחקת לשוליים: מה קורה כשהגוף בוגד, והאם אפשר בכלל להיות מוכן לזה?
מצבי חירום רפואיים נוגעים באחת הנקודות הכי רגישות בנפש האנושית: הפחד מהאובדן. לא רק של הבריאות, אלא של השליטה, של היכולת להבין מה קורה, של התחושה שיש מי שמחזיק את המושכות. לעיתים, גם לאחר שהאירוע חולף, הגוף מחלים והתפקוד חוזר – הדאגה נשארת. ממשיכה לפעום מתחת לפני השטח, לעיתים מתבטאת בקשיי שינה, דריכות מתמדת, פחד מאבחון נוסף, ולעיתים אף בהתפרצות חרדה.
כמטפלים, אנו שומעים שוב ושוב את המשפטים החוזרים על עצמם: "אני לא מצליח לחזור לעצמי", "אני קם כל לילה לבדוק שאני נושם", "מאז שהייתי באמבולנס אני מרגיש שונה". יש משהו מטלטל בחוויה הגופנית הקיצונית שמכריח אותנו להסתכל על החיים אחרת – לא דרך מסך של הרגל, אלא דרך עיניים של הישרדות.
הנפש מגיבה לאיום רפואי בדרכים מגוונות. יש מי שמיד נכנס למצב תפקוד, מתארגן, פועל, שואל שאלות. ויש מי שקופא, נסגר, מוצף. שתי התגובות לגיטימיות ונורמליות לחלוטין. מה שחשוב להבין הוא שלא תמיד הגוף והנפש מחלימים באותו קצב. לפעמים, הגוף כבר התייצב – אבל הלב עוד רועד. הנפש עוד לא הספיקה לעכל את מה שקרה.
כאן נכנסת החשיבות של תהליך טיפולי. לא כדי "לתקן" משהו שבור, אלא כדי להניח מקום לשאלות, לתחושות, לפחד. כדי לאפשר לאדם לעבור דרך החוויה, להחזיר לעצמו את התחושה שיש על מה להישען, שגם כשאי אפשר לשלוט – אפשר להיות מוכל, מובן, מלווה. יש בכך גם פוטנציאל לצמיחה. ידוע שגוף ונפש הם יחידה אחת הקשובה אחד לשניה, כך סבור גם ד"ר עילי רחין, ובהקשר זה, לא פעם, מצבי משבר רפואיים הופכים להזדמנות להקשבה פנימית, להעמקת הקשר עם עצמנו, לבחינה מחודשת של מה חשוב באמת. אבל זה תהליך עדין, שלא קורה לבד. הוא זקוק לנוכחות רגישה, לחדר בטוח, למרחב שמכיל את המורכבות האנושית.
ההתמודדות עם דאגה קיומית אינה חולשה. היא ביטוי לכך שאכפת לנו, שאנחנו ערים למה שקורה לנו, שאנחנו בני אדם. בדיוק בגלל זה, יש לה מקום. מגיע לה מקום.
